משבר הפנסיה הגלובלי

בכל המודלים הפנסיוניים הקיימים בעולם צפוי ליפול חלק מנטל החבות הפנסיונית על כתפי החוסכים | חלק א'

מאת: דני פיק

מפרסומים בתקשורת עולה כי מדינות העולם, ובמיוחד בעולם המערבי, שרויות במשבר פנסיה, ואילו התחזיות לעתיד קודרות אף יותר.

בכל אחד מהמודלים הפנסיוניים הקיימים בעולם, נתח כזה או אחר מהחבות הפנסיונית במשק צפוי ליפול על כתפי התקציב השוטף של המשק, כלומר על משלמי המסים, ואין בפנסיה צוברת מבטיחת זכויות (Defined Benefits) או תלוית תשלומים (Defined Contribution) כדי לפתור זאת.

השאלה האם ניתן להבטיח פנסיה הולמת לציבור הגמלאים תלויה בשאלה מהי פנסיה הולמת, לא פחות מאשר בצבירה או ביצירת מימון לפנסיה זו.

תכניות הפנסיה הקיימות בעולם עשויות להיות תכניות 'במימון שוטף', כלומר משולמות באופן שוטף מתקציב כלשהו, או 'תכניות צוברות' המשולמות על בסיס הצבירה בפועל של הקרנות. בכל מדינות העולם מתקיימות שתי השיטות זו לצד זו, בצורת שילוב שונה.

בכל השיטות הקיימות, האוכלוסייה הרגישה ביותר לשינויי הגדרות היא אוכלוסיית הפנסיונרים, ומיד אחריה האוכלוסייה הסמוכה לגיל פרישה. זאת, משום שזכויותיהם כבר התגבשו וכל שינוי לרעה אינו מאפשר למבוטחים לשפר את מצבם. למעט מקרים מפוקפקים בהם נשחקה הפנסיה בצורה קיצונית ולאחר מכן בוצע תיקון כלפי מעלה - לא קרה שזכויות פנסיה הוגדלו, אלא רק הופחתו.

משבר העובדים באנרון
חברת אנרון הייתה חברת ענק בתחום אספקת אנרגיה, אשר פשטה רגל בראשית העשור הראשון של המאה הנוכחית עקב מעשי תרמית בניירות ערך ובמאזניה. זכויות הפנסיה של העובדים נצברו בקרנות פנסיה מבטיחות זכויות אשר אולצו להשקיע את כספי החוסכים, עובדי אנרון, במניות החברה עצמה או של חברות בנות שלה. חלק מהעובדים קיבלו חבילות מניות של החברה כתחליף להפרשה לפנסיה, וחלק אחר בוטח במסגרת תכניות צוברות ( K401). כאשר התגלתה התרמית ירד ערך מניית אנרון כמעט לאפס תוך זמן קצר, וזכויות הפנסיה של העובדים היו כלא היו. כך נמחק חיסכון צבור בסך של כ-850 מיליון דולר, ובמהלכי תביעות מאוחרות יותר הוחזרו לחוסכים כ- 285 מיליון דולר, כלומר שיעור של 33% בלבד מהכספים האבודים.
לא מצאנו מחקרים מאוחרים יותר הנוגעים לחיי עובדי החברה בשנים מאוחרות יותר, אך קיימים אזכורים באשר למצבם הקשה במיוחד של מי שהיו בעלי תכניות 401K, כיוון שבהיותן תכניות מוגדרות תרומה - לא זכו להגנת PBGC (Pension Benefit Guarantee Cop.).

הזדקנות מואצת בסין
במהלך התפתחותה של סין כמדינה מודרנית, החליטו השלטונות שקצב ריבוי האוכלוסייה מעכב את התפתחותה הכלכלית ואת האצת קצב הצמיחה. כתוצאה מכך יזם השלטון תכנית לצמצום הילודה, תכנית שהשיגה את מטרתה הרבה מעבר למשוער. לא רק בשל התערבות הממשלה בחיי הפרט, אלא גם מסיבות כלכליות הנעוצות בקצב הצמיחה המהיר - הוביל השלטון הסיני את אזרחיו לצמצם ילודה מרצונם החופשי. התוצאה היא שקצב הזדקנות האוכלוסייה בסין הוא הגבוה בעולם, וב-2030 היא צפויה להדביק את המדינה הזקנה בעולם- יפן, בה שיעור האזרחים שעולה על גיל 65 עומד על 22% - ולהמשיך להזדקן אף מעבר לכך. התוצאה היא שב-2050 מספר הגמלאים צפוי לעמוד על מחצית בלבד ממספר העובדים.
למעשה לא היתה קיימת מערכת פנסיונית בסין, כיוון שרוב הציבור - שהיה כפרי ברובו - לא צבר זכויות פנסיוניות כלשהן - והגנה על חיי זקנתו לא היתה קיימת כלל. באזורים העירוניים המודרניים והמתועשים היו קיימות מערכות פנסיוניות מושתתות מימון שוטף, אשר הפכו לנטל כבד על הכלכלה הסינית המבקשת למצב עצמה כמעצמה עולמית המקדשת את הצמיחה בכל מחיר. ב-1995 נעשה ניסיון לערוך רפורמה שתהפוך את תכניות הפנסיה לתכניות צוברות, אך היא כשלה במידה רבה בשל היעדר תכנית מעבר המתאימה למבנה החדש.
התוצאה היא שלא רק שהמדינה מזדקנת באופן מואץ, אלא שנטל הקשישים חסרי הפנסיה צפוי ליפול על כתפי ציבור עובד קטן יחסית. גם אם יתחיל קצב צמיחה פנומנלי, בעתיד הקרוב לא יהיה ביכולת המדינה לתמוך בכלכלת קשישיה, בשל היעדר צבירות מהותיות למימון פנסיה לאזרחים.

לפתחו של השלטון הסיני עמדה דילמה אם להגדיל את הנתח התקציבי המופנה לרווחת קשישיה, או לדבוק בקצב הצמיחה המקודש והגברת הייצוא בכל מחיר.

שלא במפתיע בחר השלטון לדבוק בצמיחה מבלי להקצות משאבים לרווחת קשישי המדינה.
הדברים הגיעו לידי כך שלא מכבר קיים חוק המחייב צעירים לדאוג להוריהם, או במילים אחרות - בשם ההתפתחות הכלכלית המואצת הורידה המדינה מכתפיה את הדאגה לקשישים והעבירה אותה לכתפי הפרט. מסיבות שונות, המשמעות בין היתר היא שהאזרח הסיני יצטרך לעבוד כל חייו, כיוון שאין מקורות כלכליים לתמוך בו בעת פרישה.

בעיצומו של משבר באילינוי
עובדי המדינה באילינוי זכאים לפנסיה תקציבית, וכך הגיע הגירעון האקטוארי לכ-100 מיליארד דולר, בעוד תקציב המדינה השנתי עומד על 9 מיליארד דולר.
הסיבות למשבר הן רבות: החל ממספרם הגבוה של עובדי מדינה לעומת עובדים יצרניים, דרך גירעונות תקציביים בגין ירידה בהכנסות, וכלה בחוב חיצוני גבוה מדי המחייב קצב החזר כבד מדי על התקציב השוטף. הקטנת זכויות פנסיה משמעה הפרת הסכם, דבר שלא ממהרים לעשות בעתות משבר ארה"ב, וכך נכון לעכשיו השלטונות מעלים מס כדי להתמודד עם הגירעון התקציבי בכללותו והגירעון האקטוארי הכבד מול ההתחייבויות לעובדי המדינה. יש הדורשים צמצום מיידי וחד של מספר עובדי המדינה, ומולם יש המסרבים לפגיעה הצפויה ממהלך כזה באיכות החיים. הפתרון המוצע מטעם השלטונות גם במקרה זה הינו העלאת מיסים.