המודל הצ'יליאני כמשל

המודל אותו מקדם האוצר, לפיו הסיכון לו חשוף החיסכון הפנסיוני יורד עם עליית גיל החוסך, נוטע תקווה בלב הציבור לעתיד כלכלי מובטח | המציאות מאותת דווקא לכיוון אחר

מאת: דני פיק

המודל החכ"ם, או בשמו השגור 'המודל הצ'יליאני', הפך במהלך השנים האחרונות לאחד הנושאים החמים בעולם הפנסיה, ואך האוצר נושא אליו את עיניו. העוסקים בנושא אמנם מתמקדים בהיבט יכולת הבחירה במסלולי השקעה כפונקציה לגיל החוסך לפנסיה, אך זהו רק נדבך אחד מתוך תמונה רחבה הרבה יותר, שיוצרת את הרושם שהמודל אינו מתאים בהכרח לחוסך הישראלי.

ב-11 בספטמבר 1973 תפס אוגוסטו פינושה את כס השלטון בצ'ילה לאחר הפיכה צבאית בה נרצח קודמו, סלבדור איינדה, אשר ביצע במדינה מדיניות רחבה של הלאמת הפעילות הכלכלית לסוגיה השונים, מהלכים שהובילו לקיפאון מתמשך בכלכלה הצ'יליאנית.
בשל הצורך הדחוף לעורר מחדש את הכלכלה, חיפש השלטון הצבאי החדש מדיניות מתאימה, ולבסוף אימץ את תפישת העולם הכלכלית המכונה 'אסכולת שיקגו', לפיה יש לנהל את הכלכלה באמצעות הכסף. תפישה זו הביאה את החונטה לאיתור פתרונות דחופים לצורך הזרמת הון חדש לכלכלה הקפואה של המדינה.
'הכסף החדש' מצוי בעסקים שהולאמו על ידי המשטר הקודם, ועתה הופרטו באופן גורף והועברו לידי ידיים פרטיות, שהיו למעשה מספר מועט של יזמים פרטיים המקורבים לצלחת. במסגרת זו הופרט במלואו החיסכון הפנסיוני במהלך 1981 תוך ימים בודדים.

בישראל, הפועלת על פי אמות מידה דמוקרטיות, הפרטת החיסכון הפנסיוני נעשתה באופן חד צדדי, לפחות במה שנוגע לרפורמה ב-2003, והיתה פחות גורפת. עם זאת, במהלך העשור האחרון הכלכלה הישראלית מונהגת למעשה על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, בעבר בכובעו כשר האוצר, אשר תפישת העולם הכלכלית שלו הינה תאצ'ריסטית במובהק, ומבחינה זו חסרת פשרות אף יותר מהתפישה הניאוקלאסית שעוררה את הרפורמות הצ'יליאניות.

המהלכים כוונו לאותה מטרה בדיוק: שימוש בכספי החיסכון הפנסיוני כמנוע צמיחה במשק באמצעות העברת כספי החסכונות לידיים של יזמים פרטיים, בעיקר טייקונים, מבלי שעל אלו תחול מגבלה כלשהי על אופן השימוש לצרכיהם בכספי החיסכון הפנסיוני, והכל בהנחה שפעילות היזמים תביא לצמיחה במשק.

בראייה סוציאלית, חיסכון פנסיוני צריך להוביל לכך שהחוסך יהיה זכאי לאחר פרישתו לפנסיה חודשית שתקיים אותו בכבוד. ניתן לקיים משטר פנסיוני בו הזכאות לפנסיה איננה נגזרת מהיבטים פיננסיים, כדוגמת הפנסיה התקציבית, או נגזרת חלקית בלבד מהיבטים אלה, כדוגמת הקרנות הוותיקות. זכאות הפנסיה יכולה לנבוע אף מהיבטים פיננסיים בלבד, כפי שנעשה בקרנות הפנסיה החדשות. אם נבחרה האופציה השלישית, המשתנים המשפיעים על שיעור הפנסיה יהיו ((I הצבירה בפועל עד מועד הפרישה (II) ומקדם ההמרה בעת המעבר לקבלת קצבה.

המודל הצ'יליאני גורס מתן אפשרות לצעירים יותר לכוון את השקעת הכספים שלהם לאפיקי השקעה בעלי רמת סיכוי וסיכון גבוהים יותר, ואילו החוסכים המבוגרים יותר המתקרבים לגיל פרישה יוגבלו למסלולי השקעה נעדרי סיכון.

כחומר בידי היוצר

בראייה מפוכחת ניתן לנסח זאת כך: החוסך הצעיר מעביר את כספו לידי יזם, אשר יעשה שימוש בכספו לטובת יוזמה כלכלית שתיראה לו הולמת, וכשיגיע לגיל מבוגר צופה פני קבלת פנסיה, כספו והרווחים עליו, אם יהיו, עובר מידי היזם לידי הממשלה, שהרי השקעות חסרות סיכון הן ברובן באג"ח ממשלתי. כלומר, תחילה ישקיעו יזמים פרטיים את כספו במיזמים שלהם בתקווה שהדבר יוביל להגברת הצמיחה במשק, ולאחר מכן יושקעו הכספים על ידי הממשלה לצרכיה שלה, ללא התחייבות היזמים לתשואות מינימאליות.

לחסידי המודל הצ'יליאני ראוי לתת מבט נוסף למה שהתחולל בצ'ילה, שם המודל פעיל מזה שלושה עשורים. 'האידאולוגיה' העומדת בבסיס המודל, קרי השקעות מסוכנות יותר בגיל צעיר ונעדרות סיכון בגיל מבוגר, קרסה כיוון שהתשואה הממוצעת שהשיגו החוסכים עד 2008 לא הצדיקה השקעה במסלולים עתירי סיכון. כלומר, מדד תשואות החיסכון הפנסיוני מול מדד השקעות חסרות סיכון לא הצביע על יתרון מובהק להשקעות עתירות סיכון, ואילו המשבר שהתרחש ב-2008 הביא לשחיקה קשה בשיעורי הפנסיה שמקבל הפנסיונר הצ'ליאני.

במילים אחרות: אף לא אחד מהמודלים יש בו כדי לשנות את הגדרת היסוד - שיעור הפנסיה יקבע במהותו בפנסיה צוברת על בסיס הכספים הצבורים ביום ההמרה ומקדם ההמרה באותו יום. יש משהו ציני בכך שרשויות מאפשרות לכאורה לחוסך יתר מעורבות ויתר יכולת השפעה על המתרחש בחסכונותיו לפנסיה, אך האמת המרה היא שאין מדובר אלא בזריית חול בעיני החוסכים. זאת, משום שעל אף שיטפלו באופן אישי בחסכונותיהם, אין הם יכולים להשפיע על שיעור הפנסיה לו יהיו זכאים בהגיעם לפרישה.

כאשר הממונה על שוק ההון מודיע שיש צורך לעדכן את מקדמי ההמרה בשל הצורך לעדכן את הנחת הריבית העתידית, הוא עושה את תפקידו כפקיד הממונה על ביצוע בפועל של המדיניות בתחום הפנסיה הצוברת. אין לו כל סמכות לטפל בהגדרה הבסיסית של הפנסיה החדשה בישראל כפנסיה צוברת בלבד, ובמסגרת זו הוא מבצע את המתחייב מהכללים הנדרשים לניהול פנסיה צוברת.

מלבד הציבור שהשמיע את דברו כנגד הכוונה להגדיל את מקדמי ההמרה לאור התיקון הנדרש בהנחת הריבית העתידית, מי שצריך היה לראות בהודעה זו הערת אזהרה באשר לגורל עתיד הפנסיות של החוסכים הם קובעי המדיניות, והשאלה האמיתית הינה רחבה הרבה יותר: האם המחירים העתידיים שחברה נדרשת לשלם עבור ההישגים בטווח הקצר של מדיניות כלכלית תאצ'ריסטית אינם עלולים בסופו של יום להביא לחורבן חברתי כבד?